הרשות המחוקקת
הכנסת
הרשות המחוקקת הינה רשות מתוך שלוש רשויות השלטון
בישראל, לצד הרשות המבצעת, שהיא הממשלה, והרשות השופטת, שהיא מערכת בתי המשפט. כל
רשות נהנית מעצמאות יחסית בעבודתה, ואין עליונות טוטאלית בעבודת כל אחת מהרשויות.
מעמדה של הכנסת
29.11.47 – הצעת החלוקה
של האו"ם - מדינה יהודית ומדינה ערבית.
ה' באייר תש"ח, 14.5.1948 – הכרזת המדינה.
יולי 1949 – סוף מלחמת העצמאות בניצחונה של ישראל.
25.1.1949 – בחירות לכנסת הראשונה (האסיפה המכוננת)
14.2.1949 – הישיבה הראשונה של הכנסת.
חוק יסוד: הכנסת (1958) – "הכנסת היא בית
הנבחרים של ישראל"
עקרונות דמוקרטיים הבאים לידי ביטוי בחוק יסוד: הכנסת
א.
עקרון שלטון העם
– הכנסת מבטאת את עקרון ריבונות העם, ע"י הגדרתה כבית הנבחרים של מדינת
ישראל. הכנסת מבטאת את עקרון הדמוקרטיה הייצוגית, ובה הציבור, במקום לשלוט
באופן ישיר, בוחר את נציגיו כדי שאלה יפעלו בשמו.
ב.
עקרון הפלורליזם –
בכנסת יש נציגות לרוב הקבוצות החברה, ובכך היא מבטאת גם את עקרון הפלורליזם.
עליונות הכנסת על פני שתי רשויות השלטון האחרות
לכנסת ישנה עליונות על שתי הרשויות האחרות, וזאת משתי
סיבות עיקריות:
א.
הכנסת מוגדרת כרשות המחוקקת וכרשות המכוננת – הכנסת מוסמכת לחוקק חוקים שחלים גם על הרשות
השופטת והמבצעת. כמו כן, ע"י כך שהיא רשות מכוננת, היא מטווה דרך פעולה ערכית
לשאר רשויות השלטון.
ב.
המשטר בישראל מוגדר כמשטר פרלמנטארי – בשל העובדה שהמדינה מוגדרת כמשטר פרלמנטארי, הפרלמנט
מקבל מהעם את הכוח לשלוט באופן ישיר. מתוך הכנסת, שהיא הריבון, יוצאת ממשלה הכפופה
לכנסת. הכנסת יכולה לפטר את הממשלה באמצעות רוב חברי כנסת בהצבעת אי אמון. הממשלה פועלת
באמצעות רוב בכנסת, באמצעות אמון הכנסת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה